נדמה לנו שאנו מכירים את יום הכיפורים דרך הצום. המשנה מתארת קודם כול דבר אחר: יום עבודה, יומו של אדם אחד הנכנס פעם בשנה למקום שאיש אינו נכנס אליו, בעוד בחוץ העם סופר את הרגעים.
א
בחרו תחנה. לשון המשנה תופיע, בשפתה ובשפתכם.
אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל
«אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל»
Michna Yoma 4:1
שני שעירים זהים, נקנים יחד, שווים במראה ובדמים. דבר אינו מבחין ביניהם עד שהיד העולה בגורל קובעת מי לה' ומי למדבר. והעם עונה אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן
«צבר את הקטורת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן»
Michna Yoma 5:1
אחת בשנה, אדם אחד בלבד עובר את הפרוכת. המשנה מדייקת שמידת הקטורת היא מידת חופניו: הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. המעשה אחד לכול, והכלי הוא גופו של העושה.
וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל
«ולא היה מאריך בתפילתו, שלא להבעית את ישראל»
Michna Yoma 5:1
זו השורה האנושית ביותר במסכת כולה. בחוץ העם סופר את הרגעים. אם יאחר הכהן הגדול, יסיקו שמת בפנים. תפילתו חייבת אפוא להיות קצרה, לא מחוסר כוונה אלא מתוך התחשבות במי שממתין.
דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין
«דרכיות היו עושין, ומניפין בסודרין»
Michna Yoma 6:8
שלושה מילין מפרידים בין ירושלים לקצה המדבר. כדי לדעת שהגיע השעיר, מציבים אנשים על דרכיות לאורך הדרך, והם מעבירים את האות בהנפת סודרים. מברק של סודרים, אלפיים שנה לפני המברק.
וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין
«וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין»
Michna Yoma 6:8
לשון של זהורית קשורה על פתחו של היכל. ברגע שהשעיר מגיע, היא מחליפה את צבעה. רבי ישמעאל תולה את הסימן בפסוק בישעיהו: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
ב
המשנה מונה שישה, והמסורת מונה חמישה: אכילה ושתייה אחת הן.
וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהֶחָיָה תִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין
רבי אליעזר מתיר שלושה: המלך והכלה רוחצים את פניהם, והחיה נועלת את הסנדל. המלך מפני כבודו, הכלה מפני שהיא בחודשה הראשון, והיולדת מפני שהצינה מצערת אותה. ואז באה השורה הקצרה במסכת: וחכמים אוסרין. שלוש התחשבויות אנושיות הוצעו, שלוש נדחו, ושתי הדעות נשמרו זו לצד זו.
משנה יומא ח׳:א׳
ג
לשון הזהורית לא תמיד הלבינה. ברייתא במסכת יומא מוסרת שבארבעים השנים שקדמו לחורבן הבית השני כבו ארבעה סימנים יחד: הגורל לשם לא היה עולה בימין, הלשון לא הייתה מלבינה, נר מערבי לא היה דולק, ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן.
רבן יוחנן בן זכאי פנה בסופו של דבר אל הבניין עצמו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב.
והתלמוד מוסיף מדרש שם המאיר את כל השאר. למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהן של ישראל. הלשון רק הראתה כלפי חוץ את מה שהבית נשא בשמו.
לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן, שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל
תלמוד בבלי, יומא ל״ט ב, נקרא בספריא
ד
חושבים שהוא נר אבלות. המשנה ברורה אומרת את ההפך. הנביא מבקש לכבד את קדוש ה׳, ואותו יום, היא כותבת, הוא יום הכיפורים. והרי חג מכבדים בסעודה. את זה אי אפשר. מכבדים אותו אפוא בכסות נקייה ובנרות: הנר בא במקום הסעודה.
שניים הם, והשני אכן למתים. הרמ״א מבקש להדליק גם נר נשמה לאביו ולאמו. המשנה ברורה מסבירה את תכליתו בשתי מילים: לכפר עליהם. אין זה זיכרון אלא תיקון, ויום הכיפורים מכפר גם על מי שאינם עוד.
הרמ״א מוסיף לבסוף מה לעשות אם כבה במהלך היום. אין מדליקים אותו, ואין אומרים לאחר להדליקו. מדליקים אותו במוצאי יום הכיפורים, מניחים לו לדלוק עד גמירא, ומקבלים על עצמו לכל ימיו שלא יכבה עוד לעולם.
גַּם נֵר נְשָׁמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ
שולחן ערוך אורח חיים תר״י:ד׳, הגהת הרמ״א · משנה ברורה תר״י:ט׳ ותר״י:י״ב
ה
כל המצוטט בעמוד זה נקרא בגוף הטקסט, בספריא. דבר אינו מצוטט מן הזיכרון, ודבר אינו מנוקד בידינו.
המחבר קורא את הטקסטים ומשיב מתוך מה שקרא, ומראה לכם את מקורותיו.
לשאול שאלה